עתה אני רוצה לשתף משהו מהלב שלי.

הרבה אנשים שואלים אותי איך בטיול, וכמעט תמיד השאלה המתלווה היא ״ואיך אתה מרגיש בנוגע לזה?״. אני חושב שכל עוקביי באפליקציה הזו יודעים על מצבי הנפשי, או במילים יותר ישירות - יודעים שאני בדיכאון; לכן, ארשה לעצמי לענות על השאלה הזו באופן ישיר.

התשובה היא - די חרא.

אני מרגיש כאילו אני חי את החלום… אבל זה לא החלום שלי. זה החלום של מישהו אחר, ואני במקרה נמצא כאן במקומו. כאילו אני לא שייך. אז לפעמים עולות לי מחשבות של ״מה לעזאזל אני עושה? למה אני כאן בכלל?״.

אבל… רוב הזמן זה לא ככה. רוב הזמן זה אחרת. רוב הזמן, לרבות עת כתיבת שורות אלו, אני מרגיש כמו… כמו אשתו של השוטר אזולאי בסצנה ההיא כשהוא כועס עליה שהכל טוב לה. רוב הזמן הכל טוב לי. הלכתי ליוניברסל? מגניב. לא הייתי הולך? גם מגניב. הלכתי למסעדה והיה טעים? מגניב. הלכתי ולא היה טעים? מגניב, לפחות ניסיתי משהו חדש. הספקתי לרכבת? אחלה. לא הספקתי לרכבת? גם אחלה, יש אחת עוד 5 דקות אז יש לי זמן לנוח רגע. אני אף פעם לא חסר מעש, ואף פעם לא מרגיש כאילו אני מפסיד משהו, כי תמיד יש מה לעשות כאן. אם אטרקציה אחת סגורה, יש עוד 10 שפתוחות. הג׳אם הזה שעשיתי? יש בדיוק כאלו ג׳אמים בחיפה. בניגוד לכך, אני יודע שביפן יש סגנונות מוזיקה פופולריים שאין בארץ (כל מיני תת-ז׳אנרים של מטאל למיניהם), והייתי רוצה ללכת לג׳אם שכזה… אבל זה לא מפריע לי שאני לא מוצא כאלו. אני אמשיך לעצור אנשים ברחוב שיש להם גיטרה על הגב ולשאול אותם ״אתה מנגן איפשהו? אני גם מנגן, אפשר להצטרף?״ כי אני חושב שזו דרך נהדרת ליצור קשרים עם אנשים ולגלות דברים שאני לא יודע שאני לא יודע על קיומם. אז סבבה לי.

חשוב לי להדגיש שאני לא מסתיר שום דבר ולא מכחיש שום דבר. אני כמובן מדבר על דברים שביני לבין עצמי. זה לא שאני מתבאס מזה שפספסתי רכבת ולכן אני מנחם את עצמי ב-״טוב נו, יש אחת עוד 5 דקות״… אני פשוט באמת לא מתבאס מזה. זה באמת סבבה לי. אני חי את החיים בקצב שלי, ואני חושב שזה קצב טוב, ולפספס רכבות או לאכול מנות לא מוצלחות במסעדה זה חלק מהתהליך של… לחיות.

דבר נוסף שהייתי רוצה לשתף - כל הפסקאות הנ״ל לא מתארות משהו מיוחד שקורה דווקא עכשיו ביפן. זו פשוט צורת החיים שלי כבר כשליש מחיי, ולמען האמת זה לא כזה נורא. זה לא מושלם כמובן, אבל אני חושב שלכל אחד יש את החרא שלו, וזה שאני מכיר את החרא שלי ואת הדרכים שלי להתמודד איתו זה כבר דבר טוב; בהמשך אולי אלמד להתמודד איתו בצורה יותר טובה… אבל זה חלק ממני בכל מקרה. זה אני. בתור ילד הייתה לי בטן רגישה והיו לי המון כאבי בטן, אז לא מפתיע אותי שכשאני אוכל משהו שאני לא מכיר אני קצת חולה למחרת. קורה. בתור ילד הייתי רגיש ובוכה המון, אז לא מפתיע אותי שזה קורה עכשיו גם בטיול. זה אני, וזה חלק ממי שאני, וגם אם זה לא הכי אידאלי… זה באמת לא כזה נורא. אני אמשיך לחיות, ואמשיך לאכול דברים חדשים, ולהכיר אנשים חדשים, ולנגן עם אנשים חדשים, ולחטוף בחילות מדי פעם, ולבכות מדי פעם, ואני שלם עם כל הדברים האלו. זה מי שאני :)

דבר אחרון - תודה ❤️

גם אם אני לא באמת נהנה ממוזיקה בחיי, אני עדיין יודע להעריך מוזיקה טובה כשאני שומע אחת כזו.

גם אם אני לא באמת נהנה מאוכל בחיי, אני עדיין יודע להעריך מנה טובה כשאני טועם אחת כזו.

גם אם אני לא באמת נהנה מחיי, אני עדיין יודע להעריך את החיים שלי ולדעת שיש לי חיים די מדהימים. ובאופן יותר ספציפי - לדעת שאני מוקף באנשים מדהימים שאוהבים אותי, שאכפת להם ממני, שרוצים בטובתי. אני לא יודע לחלוטין איך להביע את ההערכה הזו, אז לפחות חשוב לי לעשות את המינימום - שזה להוקיר לכם תודה.

תודה שאתם פה בשבילי ❤️