הרגשתי כי טרם מיציתי את קיוטו, אז שכרתי מיטה בבית הארחה לשני לילות בעיירה סמוכה לקיוטו בשם אוֹטסוּ, ויצאתי שוב העירה.

אחת הפריבילגיות של טיול לא-מתוכן היא היכולת ללכת ברחוב, לקלוט בזווית העין ספק-סטודיו-ספק-חדר-חזרות-מוזיקלי, להיכנס, לשאול אם יש מקום פנוי, לשכור חדר לשעה אחת, לעשות רעש ולצאת. כל התענוג הזה - 20₪ לשעה. בחדרה זה היה עולה מינימום 80₪, שלא לדבר על תל אביב שבה המחירים משולשים ואף מרובעים מהמחירים של חדרה.

לאחר שביליתי, אכלתי, צילמתי נופים יפים, ראיתי צב-ים-מחמד בכניסה לבית פרטי כלשהו, ותפסתי קרן אור מסקרנת במצלמה (לא אתפלא אם היפנים כבר מתקשרים עם חייזרים), חזרתי לאוטסו וארגנתי את חפציי.

בדרכי למכבסה השכונתית, בעודי הולך ברחובות החשוכים והריקים של העיירה, קלטו אוזניי צלילים שנשמעים כמו מוזיקה חיה. נמשכתי לכיוון הצליל כמו בסרט מצויר ללא שום יכולת התנגדות או שליטה, ומצאתי את עצמי בבר שכונתי קטן ובו אנשים חייכנים וחברתיים (שמדברים אנגלית לא רעה בכלל!), מוזיקת ג׳אז קל חיה, ובירה ב-7.5₪ לפיינט. ידעתי די מהר שארצה לחזור שוב לבר הזה גם מחר; נראה היה כי המקומיים שם לא רגילים לראות תיירים, והתעניינותם בי הייתה יוצאת דופן (לרבות השאלה החוזרת ונשנית - ״למה דווקא אוטסו?״ כאילו העיירה שלהם לא מספיק מושכת, כשבעצם זה בדיוק סגנון התרבות שחיפשתי לראות ולהכיר).

בסרטון האחרון: בר שלם של יפנים לומד להגיד ״לחיים״.