את הבוקר פתחתי במסעדה מקומית שהגישה… קשה לי לקרוא לזה ״אוכל איטלקי״, כי למרות שכל המנות שם היו פסטה / ספגטי, מה שקיבלתי בפועל היה יותר דומה ללזניה לוהטת שהכילה… ובכן, כל מה שלזניה מכילה. וגם אצות. וביצה חיה. ודלעת, חזיר וספגטי (כן, ספגטי בתוך הלזניה). היה מעולה.

לאחר מכן הלכתי לאונסן מלאכותי (זה נקרא סנטו, אבל עזבו טרמינולוגיה) שידוע בהיותו האונסן הראשון שהכיל בריכה חשמלית. הייתי חייב לנסות. בתור אחד שהלך להרבה סוגים של טיפולים בעבור בעיות הגב שלו, הבריכה אכן הזכירה את הטיפולים החשמליים מביניהם. קצת כמו ההרגשה כשנוגעים בגדר חשמלית - לא מספיק חזק כדי להכאיב, אבל כן מספיק כדי לגרום לי להרגיש מחושמל ולשרירים לקפוץ מעט. קונספט מעניין ביותר. בכניסה הראשונה שלי לבריכה החזקתי שם בערך 3.8 שניות לפני שיצאתי. לאחר חצי שעה נכנסתי שוב והפעם הצלחתי להישאר שם מעל דקה, אבל לא הבאתי את עצמי למצב שבו כל הגוף שלי במים; הצלחתי להיכנס רק עד המותן.

אחה״צ אכלתי במסעדה הודית כמיטב המסורת ביפן (תמונה שנייה), והחשתי פעמיי לכיוון הבר שהעברתי בו את שני ערביי הקודמים, לא לפני שמצאתי עוד סטודיו שמצאתי בדרך והחלטתי להיכנס לנגן בו לשעה קלה. 12.5₪. אלוהים. כמעט התפתיתי לשאול אם אפשר לישון בסטודיו הזה 😆

אגב, חדי העין שביניכם אולי הבחינו בכך שאמרתי שאני אשהה באוטסו שני לילות, ובפועל אני מתקרב לכיוון הלילה השלישי… ובכן, ביקשתי להישאר עוד לילה בבית ההארחה שאני נמצא בו כי השהות בבר שווה בעיניי יותר מהדברים האחרים שחשבתי לעשות ביום האחרון שלי בקיוטו. אז כמובן שחזרתי לבר ומצאתי בו עוד מוזיקה חיה שערבה לאוזניי. המקומיים כמובן מקבלים את פניי בברכה כי הם כבר מכירים את התייר הישראלי עם השיער הורוד שעובד באינטל ואוהב מטאל.

גם הפעם נשארתי עד מאוחר, ואחרי שרוב האנשים הלכו שאלתי את בעל המקום אם אפשר לנגן קצת. הוא הסכים לי. פה התפלאתי פעם נוספת מהטעם שלו (ושל שאר המקומיים) במוזיקה - הם ממש אוהבים Punk. אני מזכיר שכולם גדולים ממני שם לפחות ב-20 שנה, ובעל המקום ספציפית נראה בן 60 לפחות… ועדיין כשניגנתי The Clash ו-Ramones על הגיטרה הם תופפו ושרו בהתלהבות. אחד מהם החזיק בידיו מצלמה מקצועית ואף צילם אותי, אז שמרתי איתו על קשר וביקשתי שישלח לי את התמונות כשיהיו לו. הוא הסכים ברצון כמובן 😇