היום הלכנו לפארק טבע מקומי בשם מואנלואה. מדובר במספר דונמים של מרחבים פתוחים ממש באמצע העיר; כלומר, ניתן לשמוע את המכוניות מסביב… אבל כל שהעיניים רואות הוא מרבדים של שטח פתוח ירוק, מגונדרים בעצי היטאצ׳י ענקיים (זה לפחות השם היפני שלהם), אשר מכסים שטחים גדולים בצל, ובכך מאפשרים לילדים מקום משחק נפלא ובטוח מהשמש (וענפים ענקיים לטפס עליהם).

בערב הלכתי שוב לחוף הים, ואחריו התלבשתי יפה, התארגנתי ויצאתי שוב לעיר, הפעם למקום שתכננתי מראש ללכת אליו: בר ג׳אמים מקומי. הלכתי ברגל 2.5 ק״מ בשביל שמישהי צעירה ממני תגיד לי ״אין כניסה בלי תז״ כאילו אפשר לחשוב בכלל שאני מתחת לגיל שמונ- אההה… עשרים ואחת. ניחא. אז הסתובבתי חזרה לכיוון המלון רק כדי להסתובב שוב אחרי דקה בחזרה ולהגיד ״אה רגע, שכחתי שיש עליי דרכון״ (כבר אמרנו שאני ילד מעופף?).

הג׳אם היה מוצלח כמובן, אמנם אין תמונות או סרטונים אבל אני כהרגלי ניגנתי דברים מוצלחים עם אנשים מגניבים, הכרתי שם חבר׳ה צעירים מקומיים (זה בר של מקומיים יותר מאשר תיירים), שיתפנו סיפורים על הא ועל דה (אני על הטיול והם על החיים בהוואי), וישבנו עד השעות הבינוניות של הלילה לפני שהלכתי חזרה למלון וניצלתי את ההליכה הארוכה כדי להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה מזל טוב ושאני אוהב אותה. מזל טוב אמא, אני אוהב אותך!!

בתמונות: ישבתי לקרוא את ספר החוקים על החיים והיה רשום באופן מפורש שלפי כל הכללים אני עכשיו דודה שרופה ולכן עליי למלא צעד שלם בפולארסטפס בתמונות של האחיינים שלי.