לפני 3 ימים, כשהגעתי ל-LA, ראיתי מלא מוזיקאים שמנגנים על הטיילת בחוף… וגם אני רציתי. אז הלכתי לחנות, שכרתי טרומבון ליומיים, והלכתי איתו איתי למלון. ניגנתי קצת באותו לילה שבו שכרתי, אבל כבר היה מאוחר ולא היו כמעט אנשים בטיילת (הקור, החושך והפיח מהשריפה מבריחים אנשים לתוך הבתים). אתמול עשיתי מסע של 80 ק״מ באופניים, אז נשאר לי רק היום להגשים את הרעיון הזה ולנגן בטיילת.

התלבשתי בבוקר בחליפה החגיגית כי ידעתי שארצה לעלות איתה למטוס כדי לחסוך את הפאונד העודף של המזוודה שלי, וחשבתי שאם כבר לנגן ברחוב - אז למה לא לעשות זאת בסטייל. יצאתי עם הטרומבון מהמלון, הלכתי לאורך הטיילת, ו… לא באמת מצאתי פינה שרציתי לנגן בה. זה גם לא משהו שקורה בבקרים למען האמת, זה יותר נפוץ אחה״צ כשאנשים חוזרים מהעבודה ורוצים להסתובב בטיילת לאור השקיעה. אז הלכתי.

אחרי כמה ק״מ הגעתי למזח המפורסם של סנטה מוניקה (אין תמונות כי היה מעורפל בגלל העשן ולא מעניין במיוחד באופן כללי). ישבתי שם כמה דק׳ הלכתי לאכול במסעדה איטלקית את הלזניה הכי מוצלחת שאכלתי בחיי, והתחלתי ללכת חזרה על הטיילת לכיוון המלון שלי.

בסביבות אחה״צ, כשהשמש כבר התחילה לרדת, ראיתי חצוצרן יושב על ספסל על הטיילת ומתאמן לעצמו על החצוצרה - אז שאלתי אם אפשר להצטרף ולנגן ביחד. הוא היסס בהתחלה, נראה שאינו רגיל לשאלות כאלו מעוברים ושבים, ואולי גם אינו רגיל לנגן עם אנשים אחרים - אך השתכנע כשראה שפניי מועדות לשלום.

ניגנו ביחד ג׳אז, העוברים ושבים בטיילת עצרו לשמוע ולראות אותנו מנגנים ביחד, בין אם קטעים מוכרים ובין אם אלתור שביצענו במקום. הבחור, ליונל שמו, התלהב מהנוכחות שלי והתחיל לשאול שאלות. דיברנו על פילוסופיה, פוליטיקה ודת, וליונל הכריז שיש משמעות קוסמית לפגישה שלנו היום, שזה לא צירוף מקרים אלא יד מלמעלה כיוונה אותנו לכך… אני לא הבעתי את דעתי על כך, אך כן הסכמתי שאת הפגישה הזו אני לא אשכח. לימדתי אותו לנגן ״הבה נגילה״ כמחוות תודה על כך שהסכים לי לנגן איתו, ונפרדנו לשלום. אגב, בין היתר בשיחה שלנו הוא סיפר שפעם נתן טרמפ לאבא של הלל סלובק, הגיטריסט שלקבר שלו עליתי אתמול. קטע.

משם חזרתי למלון, ג׳וזי (השותפה שלי לחדר) אירגנה לנו הסעה לנמל התעופה דרך ידיד שלה (שכן גם היא טסה באותה שעה איתי מלוס אנג׳לס, אבל ליעד אחר), והחשתי פעמיי לטיסה שתיקח אותי ליעד הבא שלי - ניו יורק 🗽.