היי שלום 😄

זוכרים שאמרתי שרד הוט היוו ההשפעה התרבותית הכי גדולה שלי (אולי למעט קיפוד כחול אחד)? אז להלן הקיפוד הכחול. אני לא אחפור עליו יותר מדי, כל מה שרשמתי על רד הוט תקף גם כאן, למעט הבדל אחד עיקרי: רד הוט השפיעו עליי מוזיקלית… וסוניק השפיע עליי בהרבה יותר תחומים.

ושוב, הסיבה היא די פשוטה: זה המשחק הראשון שהכרתי, ונהניתי לשחק במשחק הזה, וזהו בערך. נהניתי ממנו מספיק כדי להגיד ״יאאא אני גם רוצה ליצור משחקים כאלו, איך עושים את זה?״ ומשם למדתי לתכנת ומצאתי את דרכי לטכניון ולאינטל (דרך שמשותפת להרבה טכניוניסטים אגב). נהניתי מהמוזיקה של סוניק מספיק כדי להגיד ״יאאא אני גם רוצה ליצור מוזיקה כזו, איך עושים את זה?״ ומשם למדתי להלחין. נהניתי גם מהויזואליות של המשחקים וניסיתי גם ללמוד עיצוב גרפי… אך שם נחלתי כישלון ביחס למוזיקה ולתכנות, אשר הפכו מגיל 10 להיות שני התחומים הכי חזקים שלי בחיים.

אבל… הפעם זה יותר מזה. עולם המעריצים של סוניק הוא די… הזוי. פריקי. ביזארי. מיוחד. אין הרבה כאלו באינטרנט. והרבה פעמים שאלו אותי בחיים ״למה דווקא סוניק? מה כל כך מיוחד בו שהוא מושך אליו את האנשים הביזאריים האלו??״. ומעולם לא ידעתי לענות… עד לקונצרט הזה. אני חושב שסופסוף יש לי תשובה, ואולי אני גם מבין מה כל כך משך אותי בקיפוד הכחול הזה.

אז בואו נלך מעט אחורה: מאז ומנולד אני התקשיתי חברתית. עד עצם היום הזה אני מתקשה, למען האמת. והרבה אנשים שאוהבים אותי נתנו לי הרבה עצות חברתיות, עצות אמת, עצות… עצות שמעולם לא הבנתי. ״אל תחשוב יותר מדי, פשוט תזרום״. אני לא יודע ״פשוט לזרום״; לא יודע למה, זה פשוט לא עובד לי.

אז מה כן עובד לי? רציונל.

לפרק את הבעיה שלי לגורמים קטנים, לטפל בהם אחד אחד ובכך לפתור את הבעיה הגדולה.

ואיך כל זה קשור לסוניק? כי המשחקים של סוניק לוקחים דילמות מהחיים האמיתיים ומציגים אותן במשחק ילדים, מפורקות לגורמים קטנים, גורמים שאני יכול לראות אחד אחד ולהבין איך כל אחד מהם מרכיב את התמונה השלמה. כל אחת מהדמויות של סוניק מציגה תכונת אופי אחת… סוניק, למשל, הוא הבחור המגניב ש-״פשוט זורם״. הוא קול (סטג-דיש על משחק המילים). הוא כל מה שילד חנון שכמוני רצה להיות. הוא תמיד רץ קדימה מבלי להסתכל לאחור, וזה מה שדירבן אותי להמשיך קדימה ולהביט הלאה כשבכיתי, כשהיה לי קשה והייתי מיואש ולא מצאתי את דרכי בחיים. טיילס הוא הילד שלומד לבנות ביטחון עצמי ולהאמין בעצמו, ובכך לתת לחברים שלו לדעת שהם יכולים לסמוך עליו. אני לא אפרט על כל הדמויות כאן, אבל שני אלו היו דוגמאות לאופן שבו המשחקים של סוניק פירקו את החיים לתכונות אופי בודדות, והרכיבו אותן כמו פאזל באופן שבו יכולתי להבין אילו תכונות אופי יותר מתאימות לי, לפתח אותן אחת אחת ובכך לבנות לעצמי אופי משלי שהופך אותי למי שאני.

חוץ מזה, העולם של סוניק הוא מאוד צבעוני. אני אוהב צבעים (ראו ערך ציפורניים / שיער / בגדים צבעוניים שאני לובש). אני חושב שהם חשובים כדי להפוך את העולם למעט פחות אפור (תרתי משמע). כמו שכל דמות היא תכונת אופי, כך גם כל דמות היא צבע אחד, וכולן ביחד מרכיבות תמונה צבעונית למדי. אפילו המוזיקה של סוניק מאוד צבעונית; אני מוזיקאי כבר הרבה שנים, נודד בין קלאסי לג׳אז לפאנק לרוק ולמטאל, ולא מצאתי עדיין מוזיקה צבעונית כמו המוזיקה של סוניק.

ויותר מזה - סוניק הוא די wholesome. כן, המעריצים די ביזאריים (ואני קצת אוהב את זה למען האמת), אבל סוניק עצמו הוא תמיד כל כך חיובי, וכך היה גם המופע אתמול; הלהקה שניגנה הורכבה ממעריצים של הסדרה שפשוט נהנו לנגן את השירים האהובים עליהם בפני קהל שזה גם השירים האהובים עליו; המלחין של שליש ממה ששמעתי אתמול הוא מעריץ של הסדרה שרצה לעשות מוזיקה כזו בעצמו, ממש כמו שאני רציתי בעצמי; הסרטון שרץ ברקע (אני חזק היום על בדיחות קרש) בוודאות הוכן ע״י מעריצ(ים) כי הוא היה מלא בבדיחות קטנות שרק אנחנו מכירים, בדיחות שגרמו לקהל להגיב כאילו יד מנצחת מורה לכולנו ביחד להגיב את אותו צחוק / פליאה / תדהמה שיצאו לנו מהפה ברגעים מאוד ספציפיים בסרטון; כל פרט קטן אתמול בערב הוכן ע״י אנשים שאוהבים את הסדרה הזו, נהנים ממנה, ורוצים לתת לאחרים ליהנות ממנה כמוהם. זה פשוט, וזה יפהפה. זה כמובן קצת אידאלי מכדי לייצג את החיים האמיתיים, אבל… היה נחמד לברוח מהחיים האמיתיים לשלוש שעות לתוך העולם הייחודי שלי, ולפגוש שם אנשים שברחו בדיוק כמוני לאותו עולם ייחודי בדיוק. המון מתוכם אגב היו מחופשים לדמויות מהסדרה וזה היה יפהפה לראות אותם ואת האינטרקציות בין ה-״דמויות״ (אגב משהו שהפליא אפילו אותי הוא טווח הגילאים… ציפיתי לראות בעיקר מילניאלס [גיל 25-40], ובאמת כך ראיתי, אבל ראיתי שם גם ילדים ואפילו מבוגרים [שגם הם הגיעו מחופשים]).

עד כאן מפי אדון ״אני לא אחפור עליו יותר מדי״.

קיצר, הייתי בקונצרט שהורכב בחלקו מתזמורת סימפונית שמנגנת מוזיקה מהמשחקים של סוניק, ובחלקו השני מצטרפת להקה לתזמורת והופכת את הקונצרט למופע רוק.

בסרטון הראשון: המנגינה הכי אייקונית של סוניק, מנוגנת ע״י תזמורת.

בסרטון השני: דוגמה ל-wholesomeיות של הסרטון שרץ ברקע ולתגובה של הקהל אליו.

בסרטון השלישי: חבורה של אנשים בוגרים מריעים למראה ילדה נרצחת (כבר אמרתי שעולם המעריצים הוא ביזארי?).

בסרטון הרביעי: אחת הסיבות העיקריות להיותי בסיסט כה מוצלח.

בסרטון החמישי: יוני נהנה. על באמת.

בסרטון השישי: סולו מושלם של גיטרה וכינור יחדיו.

בסרטון השביעי: טוב… אז כמו שאמרתי, המופע הזה הורכב ע״י מעריצים. והמופע רץ כבר מעל שנה. אז באיזשהו שלב מסתבר שהם החליטו להוסיף שירים נוספים למופע; את חלקם הכרתי, ואת חלקם… ובכן, אני לא משחק במחשב כבר שנים, ואני לא בקיא במוזיקה של המשחקים החדשים. היה מעניין ממש לגלות כמה מטאל נכנס לתוך המשחקים האלו 😯

בסרטון השמיני: מה יכול לבוא אחרי שיר מטאל כבר אם לא שיר ילדים wholesomeי באופיו.

בסרטון האחרון: שיר נוסף חדש שלא הכרתי ושחתם את ההופעה.

ההופעה הזו פתחה משהו בלב שלי, גם אם רק לכמה רגעים. באותם רגעים, יכולתי לראות את עצמי מאושר שוב… יכולתי לראות את עצמי עושה את אותם דברים בישראל, מקבץ מוזיקאים ומפיק הנאה בלבבות האנשים הבודדים שזה התחביב שלהם בדיוק כמוני. הלוואי ויום אחד זה יקרה.