בואו נלך רגע יומיים וחצי אחורה… זוכרים שהלכתי 17 ק״מ עם מזוודה באמצע היער? באותו יום הגעתי לאוון, ולמען האמת באותו לילה… לא כל כך ישנתי. בעצם הייתי גמור, והרגשתי כל כך תשוש ועייף שאני חושב שנהייתי קצת חולה.

במהלך היומיים האחרונים המשכתי להרגיש קצת תשוש וחלוש, לא שזה מנע ממני להמשיך לטייל; אבל היום כבר הייתי מחוק לחלוטין וביקשתי לנוח בבית ולא לעשות כלום.

ואני מתכוון ממש, לא לעשות כלום. בעצם ביומיים הבאים (20.12-21.12) נשארתי שוכב במיטה כמו זומבי, בלי לאכול, אפילו בלי להיות בטלפון… נטו שוכב ונותן לגוף ולמוח שלי לנוח (או להיאבק במחלה, מה שבא להם באותו רגע).

אז קצת חבל, כי ביומיים האלו פספסתי את השלג היחיד שאולי אראה באמריקה… אבל לפחות הספקתי לצלם אותו מבעד לחלון, ולחזות בעיניים שלי (לא צולם בוידאו) במשב רוח בודד מנער עץ ומפיל כמויות גדולות של שלג שהצטברו עליו במהלך כל הלילה.

בנוגע למחלה אגב - בעת כתיבת שורות אלו (26.12) אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, אוון ואני עברנו את הויכוח שבו הוא מסביר לי שאני צריך לראות רופא ואני מסביר לו שאני צריך ויטמין סי ושילך לקנות לי בבקשה פירות הדר (ביומיים שהייתי דבוק למיטה שתיתי רק שייקים והם עזרו לי מאוד), והכל טוב אצלי. אבל זו באמת הייתה המחלה הכי קשה שלי שאני זוכר מאז… מאז התיכון למעשה. 8 שנים. וואו. אני אכן צובר זכרונות בטיול הזה 😄

בתמונה האחרונה: אלן, החתול שאוון אימץ בחיפה ולקח אותו איתו כל הדרך לפילדלפיה.