עתה אני הולך לספר על הטריפ הראשון שלי עם פטריות הזייה.

למה?

כי אני חושב שזה חשוב לשתף חוויות, גם כאלו. כי בתי הספר אומרים ״אל תעשו את זה, זה רע״ אבל לא מסבירים מה רע בזה. כי אני מאמין שלמרות שאני יודע שיש בזה רע - יש לי מספיק כוח רצון כדי להתמודד איתו ולהפוך את החוויה לאחת ששווה לשתף. אני יודע שיש בזה רע כי לפני פחות מחודש הלכתי לבקר קבר של אחד שנפל לרוע הזה. ואחרון חביב, אני משתף כי אני מאמין שקהל הקוראים שלי, עד הצעירה שבהם, מספיק בוגר כדי להכיל ולהבין חוויה שכזו, ואולי אפילו ללמוד ממנה. אני אגב מכיל את עצמי ב-״קהל הקוראים שלי״, או לפחות את עצמי העתידי.

איך?

די בקלות. חנויות מוכרות את זה באופן חופשי ובלי חשש, לרבות בלי חשש לשתף איך נכון ואיך לא נכון לצרוך את החומר הזה, ומכווינות את המשתמשים לצרוך את החומר באופן הנכון. הוסבר לי לאכול ארוחת בוקר, לחכות שעתיים, לשתות הרבה מים, ורק אז לאכול את הפטריות. נאמר לי שעדיף לעשות את זה ביום ולא בלילה כדי שלא לחטוף חוויה קלאסטרופובית ורעה. נאמר גם שעדיף בטבע, ואם אפשר בסביבת אנשים שאני בוטח בהם.

איפה?

במלון, ולבד. אחרי ארוחת הבוקר הלכתי להסתובב בחוץ, עם שני פארקי טבע גדולים כיעד אפשרי… אבל היה גשום מכדי שמישהו ירשה לעצמו לשבת בגשם הזה, לכל מטרה באשר היא. לבד כי כמובן אני לא מכיר פה אף אחד, ואולי כי אני מתבייש להוות נטל על מישהו במידה ואכן אחווה חוויה רעה.

אז מה הלך שם?

ירדתי למרתף של המלון, שם נמצא חדר קולנוע גדול וריק מאדם. הפעלתי את ״שר הטבעות 3״ כסרט שראוי שאחווה לצליליו חוויה שכזו, ואכלתי את הפטריות (טעם מגעיל אגב).

אגיד כבר עכשיו שהחוויה לא… מרטיטה במיוחד. לא הייתי בעולם אחר, ולא הפכתי לבן אדם אחר. זה היה די עדין. בתור התחלה הרגשתי את הלב שלי דופק. ואז הרגשתי את כל הגוף שלי, חסר ניחוחות מעט. הרגשתי את הגב שלי כואב. הסתכלתי על המסך שעליו רץ הסרט ושמתי לב שאני מבחין יותר בצבעים, צלילים, תווי פנים… הבנתי שאני פשוט מרגיש יותר. כל החושים שלי הפכו לחדים יותר, וכל הרגשות שלי הפכו לעזים יותר. בכיתי בסרט במקומות שיש לבכות בהם, וצחקתי במקומות שיש לצחוק בהם.

באיזשהו שלב הסרט נגמר, החדר נהיה חשוך, ואני הרגשתי… בודד. אז עליתי לבר של המלון, וביקשתי מהברמן להפעיל שיר כדי שאוכל לנגן לצליליו על הגיטרה של המלון. השיר היה Under The Bridge של הצ׳ילי פפרס, שיר שמדבר על בדידות וריקנות. קיוויתי שמוזיקה תעזור לי ליצור קשרים עם אנשים, כמו שהיא לפעמים עושה, אבל… שני האנשים היחידים שהיו על הבר היו שקועים במסכים שלהם, מקשיבים לצלילים מהאזניות שלהם, והברמן, על אף היותו ידידותי, גם הוא לא הביע חברתיות מסוימת… אז לקחתי את האזניות שלי ויצאתי החוצה לגשם. בהתאם לקו מחשבה שמנחה אותי כבר שנים, ידעתי שברגעים של חוסר וודאות אני אעדיף לצאת אל הלא נודע, גם אם לא מחכה לי שם כלום למעט גשם וקור… כי זה עדיף על לשכב במיטה בחוסר מעש ותכלית.

אז יצאתי החוצה.

ועדיין הרגשתי בדידות, אז שמתי לעצמי באזניות שירים שנהגתי לשמוע כשהייתי בודד. בעודי כותב את המילים האלו, אני זוכר שהייתי מאוד נוכח ברגע. הייתי מאוד חי. והרגשת הבדידות שלי הלכה והתגברה, וכאבה, ולא הפסיקה לכאוב. ידעתי שאני יכול להתקשר למשפחה ולחברים בכל רגע, וידעתי שהם יהיו לצידי, אבל… את הבדידות שאני מרגיש אי אפשר לרפא ע״י שיחת טלפון וגם לא ע״י שיחת וידאו. אז הלכתי בגשם, והזכרתי לעצמי את הכוח הכי חזק שלי; מדובר ביכולת שטיפחתי בכוחות עצמי והוכיחה את עצמה כיעילה ברגעי משבר, יעילה ביכולתה להוביל אותי קדימה במובן הנפשי וגם הפיזי של המילה - מדובר בכוח הרצון שלי. זו היכולת שפיתחתי כשרגשות לא היו לטובתי, אמונה לא הייתה בליבי, תכלית לא הייתה בעיניי ושום סיבה אחרת להמשיך לא עלתה בראשי - כוח הרצון שלי הוא זה שהוביל אותי קדימה והיווה תחליף ראוי לכל אלו שהיו חסרים לי.

ואז הרגשתי רגש חדש עולה בי - אומץ. אני חושב שזה רגש שלא הרגשתי במשך הרבה שנים, ואחד שמעולם לא ראיתי בו צורך רב. אבל אני הייתי רטוב ובוכה ופתאום כוח הרצון שלי כבר לא היה הדבר היחיד שהוביל אותי קדימה - הייתה בי הרגשת אומץ שחיזקה אותי והייתה לי סיבה להמשיך במסע שלי. היה נחמד לשם שינוי להיתמך ברגש ולא רק ברציונל כסיבה לעשות את כל מה שאני עושה בחיים. לא הייתי חייב להיות פה, יכולתי להישאר במלון, איפה שחמים ונעים. יכולתי להישאר בחדרה, איפה שהבית נמצא והמשפחה נמצאת. אבל אני בן אדם, ובני אדם הם יצורים הרפתקניים (ולעיתים גם אמיצים), וחיפשתי לחוות הרפתקאות, חיפשתי לדעת דברים שאני לא יודע שאני לא יודע על קיומם; מהסיבה הזו יצאתי מחדרה, מהסיבה הזו יצאתי מהמלון, ומהסיבה הזו מצאתי בעצמי פתאום אומץ ששכחתי (או לא הייתי מודע) מקיומו.

והמחשבה הזו על המשפחה החדירה בי תחושת געגוע. ראיתי ברחוב חדר כושר מבעד לזכוכית, ובקומה מעליו ראיתי קיר טיפוס, ונזכרתי בבילוי האחרון שלי עם אחותי בישראל לפני שהיא יצאה למסע שלה להוואי… היא לקחה אותי לקיר טיפוס. והתגעגעתי אליה. ורציתי להגיד לה שאני אוהב אותה. אולי הייתי צריך. אבל ידעתי שזה יהיה מוזר להסביר את כל החוויה שמתפרשת כבר על פסקאות ארוכות ב-״אני אוהב אותך״ אחד קצר ומהול בבכי, אז… המשכתי ללכת.

וכל הרגשות האלו כבר נהיו עזים מדי לבן אדם רגיש ופשוט, בן אדם שלא רגיל כל כך להרגיש ביומיום… החוויה הזו נמשכה יותר מדי זמן, והחלטתי לחפש מפלט. חשבתי שאמצא אותו בארוחה, אז נכנסתי למסעדת בשרים מקסיקנית. האוכל, באופן מפליא מצד אחד אך רגיל מצד שני, היה חסר טעם. הטעם המר והדשאי של הגשם שנשטף עליי ייזכר בראשי יותר מהטעם של הבשר שאכלתי. אבל החוויה לא הייתה חסרת טעם. ראיתי פרצופים במסעדה, וראיתי משפחה של אב, אם וילדה כבת 10. הם נראו קצת כמו אלפים (בני לילית 🧝‍♂️) בעיניי, ולא פחות, הם נראו מאושרים. באיזשהו שלב האם סיפרה למלצרית שהם טסים מחר ללונדון לחגוג יום הולדת לבת שלהם, וכמה דק׳ אחרי זה נשמעו במסעדה צלילי שיר יום הולדת עם המילים ״סנה חילווה יא ג׳מיל״. אה… מסעדה מקסיקנית אמרתי? ״סנה חילווה״? שיהיה. לשמחה אין שפה.

יצאתי מהמסעדה והחשתי פעמיי לכיוון המלון. צדקתי; המסעדה אכן היוותה מפלט עבור הרגשות העזים שלי, ועתה הכל נהיה מעט יותר רגוע, שליו, ובר נשיאה עבורי. חזרתי למלון, והתחלתי לכתוב את המילים שאתם קוראים כרגע, בתקווה לשמר את החוויה באופן הכי טוב שאצליח. החוויה עצמה עדיין לא הסתיימה - עדיין מצאתי את עצמי בוכה כשכתבתי על הבדידות, על הגעגועים למשפחה ולאחותי, וגם עכשיו… מי יודע, אולי החוויה עוד תמשיך ואכתוב עליה יותר בפוסט הבא. כך או כך, רציתי לשמר את הזיכרון על כתב כל עוד הוא טרי, ורציתי לשתף את החוויה עם אנשים שאוהבים אותי ומתעניינים בחוויות שלי, ובפרט עם עצמי.

נתראה בפוסט הבא (או הקודם, כי בעצם יש לי עוד איזה יומיים שלושה של חוויות להשלים ולספר עליהם).

❤️